top of page
  • תמונת הסופר/תאבי גולדברג

שינה ארוכה

משלגיה עד ריפ ואן וינקל


להתעורר משינה ארוכה, שינה של שנים, היא תופעה המוכרת בספרות ובאגדות. אגדת שלגיה של האחים גרים מ 1812 מספרת על שנתה של שלגיה המוגנת בגמדים שינה שארכה שנים עד לבואו של הנסיך הגואל.


סיפורו של מארק טווין "ינקי בחצר המלך ארתור", שנכתב על ידי מארק טוויין ב 10 בדצמבר 1889. הוא אחד הסיפורים המודרניים הראשונים בהם מופיע המוטיב של מסע בזמן, שאחד ממקורותיו הוא כנראה האגדה היהודית על חוני המעגל שנרדם לשבעים שנה.

האנק מורגן האמריקאי מסתבך בקטטה עם עובדים במפעל בארצות הברית בו הוא עובד וראשו נחבל, כשהוא מתעורר הוא מוצא עצמו במאה השישית, בתקופת המלך ארתור האגדי באנגליה. הוא מעביר לאבירים את הידע הטכנולוגי של סוף המאה התשע עשרה. סאטירה מצוינת של מארק טווין.


גם בסיפור קודם של הסופר האמריקאי וושינגטון אירווינג ,מתחילת המאה התשע עשרה, נרדם ריפ ואן וינקל הכפרי העצל לעשרים שנה. כשהוא מתעורר, מסתבר לו שהוא איש זקן ושאיש אינו זוכר אותו בכפר מגוריו.


מי שמתעורר בכנען, עכשיו מדינת ישראל, מגלה שדבר לא השתנה עם חלוף השנים . תושבי כנען ,הפלישתים, ממשיכים להציק ליהודים, והמן הפרסי רוצה להשמידם ויהי מה, והיהודים אובדי עצות.

וכמובן את הפתרון לאיום המן הפרסי-איראני, להשמיד ולאבד את היהודים אין למצוא בתשפוכת המלל הבלתי מסתיים הניגרת מלועם של אנשי ציבור האוחזים במיקרופון או בטוויטר , בין אם הם עומדים לדין או סתם כאלה שטרם נתפסו בקלקלתם, או חיילים בכירים, בדרגת קצין מדושן בפנסיה, המספרים על השרירים הישראלים שישוגרו לשושן הבירה על כנפי נשרי מתכת שסיפק הדוד טראמפ.


הפתרון הנכון, אינו בטכנולוגיה עילית כפי שהובאה על ידי הינקי בחצרו של המלך ארתור. הפתרון הוא הפוך, לחלום את העבר, לשגר שוב את אסתרקה' והדוד מוטי לווינה לעשות עיניים לפרסים העבשים , עד שיזילו ריר מפיהם היבש ויגירו נוזלי חיות מתחת לשרוואלים , וייזכרו בהנאות החיים הטובים שהתנהלו בארצם בתקופת מלכם הטוב- ההדוניסט אחשוורוש.


אנחנו הגברים, העוקבים בעניין בכישלון המתמשך של מדע הרפואה למצוא מזור להקרחה מוקדמת, עומדים נדהמים אל מול סדר העדיפויות של חוקרים המוצאים להתעסק בסוגיות קטנות כמו וירוסים זערוריים , ולא לפתור את הבעיות הנפשיות, את הידלדלות האגו, הנובעות מראש גברי מקריח.

מי שהתעורר משינה בת מאה ושלושים שנה, יימצא כי המניפסט הזועם הזה כנגד הרפואה נשאר אקטואלי ולא פתור עד היום.


הידלדלות הסכך

9 דצמבר 1891

התפרסם ב Punch הלונדוני

[לפני 130 שנה]


הו, עלי שלכת הנושרים והימים מתקצרים,

הרוח נושבת קרירה – אבל קרקפתי מקריחה,

לי הכנסה נאה מאוד - וגילי רק שלושים ושלוש.

אך הסכך מדלדל במהירות, מהר מאוד הוא אוזל.

הייתי קיפוד צעיר, "ראש מקורזל" קראו לי אנשים.

ואני שחקתי למראה זקנים טובים ומקריחים.


אך אין זה נושא ראוי להתבדח והצחוק נמחק,

כי זה נורא לגלות שהגג שלך עצמך נשחק.

זוכר אני שאת דודי בתמימות שאלתי,

האם יואיל את קרחתו לרשות הזבובים

כמשטח החלקה לגלגליות, להעמיד.

אלא שבקרוב אאלץ אנוכי להדוף את הפולשים,

יצורים מבחילים שאת קרחתי כמשטח החלקה כובשים.


כשאני מוזמן למסיבה אני תמיד מאחר,

לוקח לי המון זמן את שערי לסדר.

במאמצי שווא את המפרצים להסתיר,

את רוחי אני ללא הרף מעכיר.

שבועות אותו אני מסרק אך בחוצפתו שב ומתפלג.


את קרקפתי שפשפתי במשחות להחייאת השיער, וברום,

אבל הסכך ממשיך ומקליש ,לשווא המאמץ ,לא עוזר כלום.

והשיער החדש לא נובט,

מביט במראה במבט קודר כמו מת.

כי מתרחבים המשטחים הפתוחים,

שם למעלה, על ראשי במרומים.

"בל תיפול רוחך" לי האנשים אומרים ,

" בעוד כמה דורות כולם יהיו קרחים".

אז אולי אלה בעתיד כבר לא יתייסרו,

מידי יום נוכח הנשירה - אל מול המראה.

ואת ייסורי הסכך המקליש - לא יבין כבר איש.

צפייה 10 תגובות
bottom of page