top of page
  • תמונת הסופר/תאבי גולדברג

הקראת הצוואה

(1804) מאת ז'אן פול, שם עט של הסופר וההומוריסט הגרמני מהתקופה הרומנטית יוהאן פרידריך ריכטר, 1763-1825

תרגם מהגרסה האנגלית אבי גולדברג


מאחר שהסלאו הייתה נסיכות, הרי איש מתושביה לא יכול היה לזכור שום אירוע – למעט הולדתו של יורש עצר – שהציבור נדרך בהתרגשות ובסקרנות לקראתו כמו פתיחת צוואתו של ואן דר קבל. אפשר היה לכנות את ואן דר קאבל " הקרוסוס של הסלאו " – האיש שחייו תוארו כמסע עינוגים במִטבַּעַת מטבעות, או כשטיפת חול בגשם זהוב וחשיפת גרגרי זהב , או בכל ביטוי אחר שהשנינות יכלה להמציא. אך עתה, שבעה קרובי משפחתו רחוקים צאצאיהם של שבעה קרובי משפחה של קאבל שנפטרו, המתינו בציפייה דרוכה ובתקווה כלשהי לחלוקת עזבונו. וזאת משום שה "קרוסוס של הסלאו" נשבע פעם שלא לשכוח אותם אולם תקוות אלה היו קלושות מאוד.


איש מהם לא נטה באמת ובתמים לבטוח כי יקיים את הבטחתו, שכן הוא לא רק התנהל בכל הזדמנות בכל הקשור לפן המוסרי של הדברים, בגסות ובחוסר אנוכיות, [ובכל הנוגע למוסר, היו שבעת קרובי המשפחה עדיין טירונים לעומתו], אלא שהמנוח גם התייחס בחייו לכל נושא בסרקזם כה רב, ושפע תכסיסים והפתעות, עד שלא ניתן היה לתלות תקוות בצוואתו . החיוך הנצחי שריחף על פניו מאוזן לאוזן , שפתיו העבות, וקול הפלצ'טו הגבוה המלגלג שלו, פגעו ברושם הטוב שיכול היה להיווצר מהאיש בשל פניו בעלי החיתוך האצילי ובשל העובדה שידיו הגדולות, הרעיפו מתנות לשנה החדשה, נדיבותו ורוחב ידו בגיוס תרומות . לפיכך הכריזו ציפורי הנוד מתוך קניהן המרופדים באפר הרים, על האיש כמסוכן, ויש להיזהר ממנו כמו מפירות היער מהן הן ניזונות, המצויות לעיתים במלכודות ציפורים סמויות מעיניהן. האיש מסוכן הכריזו. היה זה בין שני אירועי שבץ שהוא ערך את צוואתו והפקיד אותה אצל השופט.


על אף על פי שכבר היה בגדר חצי מת , הוא העביר לשבעת היורשים הודעה על היותם מוטבים בצוואתו. ואז אמר בנימת קולו הישנה כי אינו רוצה שמצב דברים זה של התדרדרות בריאותו תגרום להם כאנשים בוגרים לדכדוך, ועדיף לו לחשוב עליהם כיורשים עולצים מאשר כיורשים אבלים. רק אחד מהם, מפקח המשטרה האירוני הקר הרפרכט, ענה לקרוסוס האירוני בחיוך: "לא יהיה בכוחנו לקבוע את מידת האהדה הקולקטיבית שאנו רוחשים לך נוכח אובדן שכזה". לבסוף התקבצו כל שבעת היורשים נושאים את הזמנה בידם בבית העירייה: היועץ הכנסייתי גלנץ, מפקח המשטרה, סוכן החצר ניופטר, מיופה הכוח של אוצר הנסיכות קנול, מוכר הספרים פספוגל, מנהל תפילה השחרית פלקס ואדון פלִיטֵה מאלזס . הם ביקשו מראש העיר, הבורגמסטר כדין וכנדרש להציג בפניהם את ייפוי הכוח שניתן לו על ידי ואן דר קַבֵּל המנוח, לפתוח את הצוואה בנוכחותם.


באופן רשמי היה המוציא לפועל הראשי של הצוואה ראש העיר, הבורגרמייסטר, והוא הסמיך את חברי מועצת העירייה לעוזריו. ייפוי הכוח והצוואה הובאו מלשכת המועצה למשרדו של הבורגמסטר, והועברו מיד ליד לכל חברי המועצה והיורשים, כדי שיוכלו לחזות במו עיניהם בחותם הרשמי של הלשכה המשפטית של העיר המוטבע עליהם, ואת רישום הקבלה של הצוואה שנכתב על ידי פקיד העיר, שתוכנה הוקראה בקול רם בפני שבעת היורשים. כך נחה דעתם כי המינוי למוציא לפועל של העיזבון והצוואה אכן נמסרו לשופט על ידי המנוח בדעה צלולה ביום הפקדת הצוואה. שבעת החותמים שהוא עצמו הטביע עליה, נמצאו שלמים. לאחר מכן, לאחר שפקיד העיר הכין שוב תיעוד קצר של כל זה – נפתחה הצוואה בשם האלוהים ונקראה בקול רם על ידי הבורגמסטר מנהל העיזבון.


וזו לשונה: "אני, ואן דר קבל, עורך את צוואתי ביום זה השביעי בחודש מאי אלף שבע מאות תשעים ו...., כאן בביתי בהסלאו, ברחוב הכלב. בלא להכביר מילים, הייתי גם נוטריון גרמני וגם כהן דת הולנדי ואני סבור כי אני מכיר עדיין את אומנותו של הנוטריון על מנת שאוכל לנסח את הצוואה בעצמי וגם להיות המוריש. המצווים נוהגים להתחיל את הצוואה בפירוט המניעים שגרמו להם לערוך את צוואתם, ואכן אני, כמו רובם של המצווים, רואה את מותי הקרב, ורואה את הצורך בהסדרת חלוקת רכושי שרבים לוטשים אליו עין. לדבר על סידורי הלוויה ועל עניינים מעין אלה הרי זה סתמי ומטופש מדי. אבל מה שנשאר ממני, מי ייתן והשמש הנצחית שמעלינו תנצל כאת אחד המעיינות המוריקים שלה, ולא לחורף קודר! על מתן צדקה, נושא שהנוטריונים חייבים להעלות בפני המצווה, אדאג בכך שאקצה לשלושת אלפים מאביוני העיר מספר שווה של פלורינים, כך שבשנים הבאות, בימי השנה למותי, אם באותו יום לא ייערך המסדר השנתי של החיילים בכיכר המועצה, יוכלו האביונים להקים שם את המאהל שלהם ולערוך סעודה עליזה מהכסף הזה, ולאחר מכן להלביש את עצמם ביריעות האוהלים. גם לכל מנהלי בתי הספר בנסיכות אני מקדיש לכל אחד מהם אוגוסט ד'אור אחד, ואני מותיר את הספסל הקבוע שלי בכנסיית החצר ליהודי העיר. הצוואה שלי מחולקת לסעיפים, אפשר לראות את שכתבתי עד כאן כסעיף הראשון.


סעיף שני: כמקובל בצוואות הרי החלק המשמעותי הוא זה הדן בחלוקת רכוש הנפטר בין היורשים מחד ונישול אחרים מהעיזבון מאידך . מטבע העניין נחשב עניין זה לאחד החלקים המהותיים ביותר של הצוואה, בהתאם לכך היועץ הכנסייתי גלנץ, מפקח המשטרה, סוכן החצר ניופטר, מיופה הכוח של אוצר המדינה קנול, מוכר ספרי החצר פספוגל, המטיף במשמרת התפילה המוקדמת, פלקס, ואדון פלִיטֵה מאלזס אינם מקבלים לעת עתה דבר. לא כל כך משום שאינם זכאים לכך כקרובי משפחה רחוקים ביותר, או משום שלרובם עצמם יש די והותר להוריש, אלא משום שאני יודע מפיהם שהם אוהבים את האדם חסר החשיבות שאני, יותר מאשר את עושרי הגדול , על כן אני מוריש להם, מעט ככל שניתן כדי לצאת ידי חובה.

שבעה מכושפים, פניהם מכורכמות, ישבו שם דמו לשבעת הנמים*. חבר המועצה הכנסייתית, אדם שהיה עדיין צעיר אך זכה לשבחים בכל גרמניה על דרשותיו בעל פה ובדפוס, חש תחושת עלבון צורב מהדברים שהוקראו זה עתה, וראה בהם אף התגרות. לשונו של פליטה האלזסי נכשלה בשבועה חרישית שלוותה במילה מביכה כלשהי. סנטרו של פלקס, המטיף בתפילות השחרית, נשמט מטה ונדמה לזקן. חברי מועצת העיר יכלו לשמוע כמה הספדים שנפלטו בשפה רפה והתייחסו למנוח ואן קבל שכונה חלאה ,שוטה, כופר וכו'. אבל הבורגמסטר הניף את ידו להשתיקם ויועץ האוצר המלכותי ומוכר הספרים שבו לרסן את כל קפיצי הפלדה האלסטיים של פניהם כאילו טמנו מלכודת. הבורגמסטר המשיך לקרוא את הצוואה , אם כי ברצינות מאולצת.


סעיף שלישי: אני מחריג בזאת את גורלו של בית מגורי ברחוב הכלב, בכך שרק לאחר שיוקרא האמור בסעיף זה של צוואתי זו, יובן שהבית ייפול בחלקו ויעבור לבעלותו של הראשון מבין שבעת יורשי שיצליח בתוך חצי שעה מעת הקראת צוואתי להזיל דמעה או שתיים על דודו המנוח בפני שופט שלום שאפשר לסמוך על הגינותו, ושיתעד את האירוע. זה מבניכם שיקדים את ששת יורשי האחרים לעשות כך, יזכה בבית.[כך הובן האמור על ידי כל הנוכחים] . אבל אם תשארנה כל העיניים יבשות, כי אז גם הבית ייפול ליורש היחיד שאני עומד לנקוב בשמו. כאן אסף הבורגמסטר את עמודי הצוואה, והחזירם למקומם והעיר כי התנאי בסעיף השלישי בהחלט חריג אך אינו בלתי חוקי, ועל כן על מועצת העיר תאשר כי הבעלות בבית אכן תעבור לראשון מבין שבעת הנוכחים שיבכה. הוא עזב את מושבו לאחר שהניח את שעונו, שהצביע על אחת עשרה וחצי, על המכתבה המשרדית שלו, והתרווח בשקט כדי שמתוקף תפקידו כמוציא לפועל הראשי יתבונן, יחד עם כל חברי המועצה שמינה, מי מהיורשים יקדים להזיל דמעה של צער על פטירת המצווה כמפורט בצוואה.


אין להניח, בהגינות, כי מאז כונן העולם, התכנסה על פניו אי פעם חבורה אומללה ומבולבלת יותר מאשר כנס יורשים זה, המורכב משבעה שנראו כמי שהגיעו ממחוזות של יובש כביכול, כדי להזיל דמעה רטובה. בתחילה בוזבזו דקות יקרות שהוקדשו רק לתהייה מבולבלת ולחיוך מהסס. החבורה הוצבה לפתע במצבו של כלב, שכאשר עמד להסתער בזעם על אויבו, ולנעוץ בו מלתעותיו, שמע את אדוניו פוקד עליו בקש! – ולפתע נבלם, מתיישב על רגליו האחוריות, וחושף את ניביו. כך חבורת היורשים שנאלצה להמיר לפתע הנאצות בבכי. כל אחד מהם הבין שאינו נדרש להביע רגש אמיתי, בכי על מות קרוב משפחתם העשיר. גם גשמים אינם נתכים בדרך כלל כרעם ביום בהיר ועל פי הזמנה, ונגר של דמעות לא יפרוץ מעיניהם לפתע, סתם כך. אבל נותרו עשרים ושש דקות ומשהו עלול להתרחש. הסוחר נויפטר, שאל אם אין כל הנוסח הזה של הצוואה עניין מקולל והלצה מטופשת מצד אדם הגיוני, והוא סירב לתת ידו לתעלול , אבל במחשבה שנייה הבין כי הוא יכול להחמיץ שיט של בית ברחוב הכלב על נחל של דמעות לתוך כיסו. מחשבה זו כשלעצמה גרמה לו לגירוי מוזר של הבלוטות, שגרם לו להיראות כמו עפרוני חולה שמחדירים בו חוקן בעזרת ראש סיכה מדוהן, ואותו ראש סיכה עבורו היה הבית.

מיופה הכוח של האוצר המלכותי קנול, עיקם את פניו כפועל עני, ומראיתו כמי שגולח בידי שוליית סנדלרים במוצאי שבת לאורו של נר. כעסו התפרץ על השימוש הנלוז שנעשה במילה "צוואה", התפרצותו קרובה הייתה להביאו להזיל דמעות של זעם.


מוכר הספרים הערמומי פספוגל השתלט מיד על המצב. בשלוות נפש ובזריזות סקר במוחו על כל עלילות הספרים שמביאים את לב הקורא לידי התרגשות ובכי, בין שהיו אלו ספרים שהוא מוציא לאור על חשבונו או אלה שהוזמנו, בתקווה שמהם יצליח להעלות איזה כאב שיביאו לידי הזלת דמעה. הוא נראה באותו רגע ככלב שמלקק לאיטו את המשחה שהווטרינר הפריזאי, דמט, מרח על אפו. סביר היה להניח שיעבור זמן מה עד שההשפעה של השכנוע העצמי בו התמקד יניב את התוצאה הרצויה.


פליטה היורש מאלזס פיזז ריקד על רצפת משרדו של הבורגמסטר, הביט בצחוק בכל הפרצופים הרציניים סביבו ונשבע שהוא לא העשיר שביניהם, אבל בשם כל שטרסבורג ואלזס אין הוא מסוגל לבכות על הלצה שכזו.

לבסוף נעץ בו מפקח המשטרה מבט חמור מאוד והכריז: "אם מסייה קיווה באמצעות הצחוק יצליח לסחוט את הטיפות הרצויות מבלוטות הדמע או מתוך בלוטות השומן העיניות הידועות ואחרות, ובכך להוליך אותנו שולל ולכסות את עצמו בדוק לחלוחי, כמו אדים המצטברים על שמשת חלון, אזי אני מבקש להזכיר לו שהוא יכול להרוויח מכך אך מעט. באותה מידה שלא יתאפשר לו אם הוא יקנח את אפו וינסה להרוויח מכך משהו. שהרי כך או כך, ידוע לכול כי יותר דמעות זולגות בתעלות האף, הדוקטוס נסליס, מאשר זולגות בכל ספסל כנסייה במהלך דרשת לוויה."

אבל האלזסי הבטיח לו שהוא צוחק רק מתוך הנאה וללא כוונות הונאה . ואילו מפקח המשטרה הצדקן ,מצדו, ניסה תעלול בו יכניס דבר מה מתאים לעיניו ופקח אותן לרווחה וקיבע מבטו לפרק זמן ממושך.

רופא וטרינר גרמני במאה ה18


פלקס, המטיף של תפילות השחרית, נראה כמו קבצן יהודי הרוכב על סוס נמלט, באשר אותה עת היה לבו מוצף בערפל מחניק של צרות בהן היה שקוע הן בכנסייה והן בביתו, צרות שהיו כמו עננים כבדים העומדים להמטיר גשם. בעת הזו היה זה יכול להיות גשם נדבות ,מים כה מבטיחים, אותם היה יכול להגיר באותה קלות שמזג אוויר גרוע מכסה את עין השמש, אלמלא מראה הבית הצף בדמיונו, הבית המובטח מנווט לקראתו, חזיון מרנין, שפעל כסכר האוצר את הדמעות שעמד להגיר.


היועץ הכנסייתי גלנץ , היטיב להכיר את טבעו שלו מדרשות ראש השנה והלוויות, והיה בטוח שהוא עצמו יהיה הראשון בחבורת היורשים שרגשותיו יציפו אותו אם רק יתחיל לשאת נאום מרגש לאחרים. כשראה את עצמו ואת האחרים תלויים זמן רב כל כך על חבל הכביסה לייבוש, קם, סבר פניו הביע כבוד, והצהיר כי כל מי שקרא את כתביו יודע בוודאות שלב בחזהו, שצריך הוא בכוח להדחיק את דמעותיו, אך ורק מכיוון שאין הוא חפץ לשלול בכך משהו מאף אחד. דמעות הוא כבר שפך בליבו פנימה על המנוח. דמעות שעלה לו בעמל רב לשמור בתוכו ולא להציף אותם לראווה ממניע נסתר.

"אני כבר הזלתי אותן, אך בסתר לבי, כי ואן דר קבל היה חברי."






הוא הבחין בהנאה בנוכחים שישבו דמומים ויבשים כמו פקקים. ברגע מיוחד זה היו תנינים, איילים, פילים, מכשפות, ועורבים יכולים לבכות ביתר קלות מאשר היורשים. כה מוטרדים וזועמים היו על נאומו של גלנץ. רק על פלקס ירדה השראה. הוא מיהר לזמן אל מוחו את צדקתו של ואן דר קבל והעלה בדמיונו את הלבוש המכוער והשיער האפור של נשות קהילתו שהקדימו לתפילה השחרית, את לזרוס וכלבו, ואת ארון הקבורה הארוך שלו, וגם את עריפת ראשיהם של אנשים שונים, את ייסורי ורתר, ושדה קרב קטן, ואת עצמו –בימי נעוריו בהם התענה ונאבק, וגם עכשיו כמה מעורר רחמים הוא, מתענה על סעיף בצוואה – רק עוד שלושה פמפומים על ידית המשאבה והיא תגיר את המים שיביאו לו בית.


"הו קבל, קבל שלי!" המשיך גלנץ וכמעט בכה משמחה לנוכח דמעות הצער הנקוות בגרונו. "כשפעם אשכב לצד ליבך האוהב מכוסה בעפר, גם לבי יילל ... " לפתע קם פלקס ואמר בקול אבל "אני מאמין, רבותיי הנכבדים," והביט סביבו, עיניו שופעות שמחה, ש"אני בוכה." לאחר מכן התיישב שוב והניח להן לזלוג בעליצות רבה יותר. עתה הוא ידע כי הוא ריפד את הקן שלו. תחת עיניהם של היורשים האחרים הוא חטף את הפרס הגדול מגלנץ, שעכשיו התחרט מאוד על מאמציו, שכן הסתבר לו כי הוא כילה את דבריו לשווא. הבעת הצער וזליגת הדמעות של פלקס תועדו, והבית ברחוב הכלב הועבר לבעלותו לנצח נצחים.


הבורגמסטר, ראש העיר, שמח היה מכל הלב לראות את האיש המסכן מקבל את הבית. זו הייתה הפעם הראשונה בנסיכות הסלאו שדמעותיו של מנהל בית ספר ומורה של הכנסייה עברו מטמורפוזה, לא כמו אלה של ההליאדות שנקרשו לענבר בהיר, שכלאו בתוכן חרק, אלא כמו אלו של האלה פְרֵיאַה, שהפכו לזהב. גלנץ בירך את פלקס, והפנה את תשומת לבו בלהט לעובדה שאולי הוא, גלנץ, סייע לזרז את שטף הדמעות שלו. השאר הצטופפו לפינת החדר, אולי כדי להדגיש את הדרך היבשה בה הם הלכו, בשונה מהנתיב הרטוב בו בחר פלקס. עם זאת, כולם נשארו דרוכים לשמוע את שאר סעיפי הצוואה. ואז נמשכה הקראתה.


*שבעת הנמים אגדה נוצרית על שבעה נוצרים וכלב הנמלטים מחיילי הקיסר הרומי למערה ושינה נופלת עליהם למשך ממאתיים שנה, כשהם מתעוררים הנצרות כבר אומצה בידי הקיסרות הרומית.


8 צפיות0 תגובות
bottom of page